המושג זכויות נשים מדבר על מעמד האישה בחברה הכללית, ללא הבדלי גיל, גזע או דת. משמעות תפיסה זו היא שאין להפלות בין יחידה ליחיד עקב מינן או מגדרן. זכויות אלו יכולות להתקבל ע"י החברה, באופן אורגני, או להיות מעוגנות בחוק. כמו כן, המושג מדבר על הצרכים הייחודיים שיש לנשים, ובצורך להגן על צרכים אלו.
תפיסה זו החלה לתפוס תאוצה במהלך המאה ה-18, כחלק מהתחזקות התנועה הליברלית בעולם המערבי. התנועה הליברלית ראתה בכל בן-אדם כיצור רציונאלי שיכול לקחת אחריות וחירות על עצמו, ושימש כקרקע פורייה לצמיחת התנועה לזכויות נשים. התנועה שהתפתחה אז, שלימים תיקרא הפמיניזם הליברלי, החלה לפעול באופן ראשוני להקניית שוויון זכויות מלא לנשים מתוך אמונה כי הסדר הקיים, בו נשים משעובדות לגברים ולסדר המעמדי המסורתי שהיה קיים בו לנשים לא היה שום חופש על גופן או רוחן, אינו יכול להתקיים יותר ומתוך אמונה בשוויון מלא בין גברים ונשים.
במרוצת השנים התנועה לזכויות נשים והמאבק הפמיניסטי השתנה וקיבל פנים שונות, כדוגמת הפמיניזם הרדיקלי שטען שנשים אינן שוות לחלוטין לגברים, כפי שטענה התנועה הפמיניסטית-ליברלית, אלא התבססה בעיקר על השוני בין נשים וגברים ובצרכים המיוחדים של נשים
מצבן, החוקי והחברתי, של נשים לפני התפתחות התנועה הפמיניסטית-ליברלית היה של חוסר שליטה מלא על חייהן, הן האישיים והן הפוליטיים. מתוך כך, החלו בתנועה לשיוויון נשים לפעול, לדוגמה, לקידום זכות בחירה לנשים, הזכות להחזקת רכוש, הזכות לגירושים, הזכות לעבוד וכו'.
במהלך השנים, מאז המאה ה18 ועד היום, מצבן של הנשים – בעיקר בחברה המערבית ליברלית – השתפר רבות, אך עדיין ניתן לראות במדינות רבות הפרה של זכויותיהן של נשים ומצבים של אפליה מינית ו/או מגדרית. מצב זה מתבטא בעיקר בסטאטוס חברתי, פוליטי וסוציו אקונומי נמוך בהשוואה לגברים וכן במידת השליטה של גברים על חייהן של הנשים.
כיום, בכל העולם, מצבן של נשים עדיין קשה והן אינן זוכות לשיוויון זכויות. הדבר קורה הן בחברות מתפתחות והן בחברות מפותחות. לדוגמה, בארה"ב, כל 6 דקות מתבצע אונס וכל 18 דקות אישה מותקפת. מצד אחר, בפקיסטן, נדרשות ארבע עדות לאונס על מנת להוכיח אותו, ואם הנאנסת נכשלה בלהוכיח שהתקיים אונס היא יכולה להיות מואשמת בקיום יחסי מין לא חוקיים, עבירה שעונשה יכולה להגיע לעונש מוות.
זכויות נשים בישראל המיתוס הנהוג בישראל הוא כי נשים זוכות לשוויון זכויות מלא. בניגוד למיתוס זה, ניתן לראות תחומים רבים בהם נשים לא זוכות לשוויון זכויות בישראל, הן מהפן החוקי והן מהפן החברתי.
אחד מהמקומות הבולטים בהם ניתן לראות כי לא מתקיים שיויון זכויות לנשים בישראל, הוא בזירה הפוליטית. בישראל, כמו בהרבה מקומות אחרים, ייצוג הנשים בפוליטיקה הוא זעום בהשוואה למספרן באוכלוסייה הכללית וכן ניתן לראות שנשים בישראל נוטות פחות לקחת חלק בהשתתפות פוליטית חברתית, כלומר בהצבעה, השתתפות במחאות וכו'.
מקומות אחרים בהם ניתן לראות את הפערים הם בכלכלה ובעבודה – נשים בישראל, כמו גם במקומות אחרים, מרוויחות על אותה העבודה שכר נמוך יותר, מועסקות במקצועות הנחשביים "נשיים" ומתקשות לשבור את "תקרת הזכוכית". גם מהפן החברתי בישראל אפשר לראות את אפליית הנשים – המוסכמות החברתיות בישראל עדיין מתייחסות לנשים כאל נחותות יותר, סיקור התקשורת לנושאים מיוחדים אלו בעייתי ומטעה לרוב כמו כן, האישה עדיין נחשבת ככלי למלחמה דמוגרפית ומצופה ממנה להביא ילדים ולא לוותר על בניית משפחה "נורמטיבית" ו/או להיות החלק המרכזי בחיי הילדים, בעוד הגברים מכלכלים את המשפחה. נשים באוכלוסיות מיעוטים בישראל סובלות מדיכוי כפול – גם עקב היותן חלק ממיעוט מוחלש וגם עקב היותן נשים. דוגמה לכך צפה במהלך שנת 2012 כאשר פלגים מסויימים בחברה החרדית ביקשו למנוע מנשים את הזכות לבחור את מקום מושבן באוטובוסים. התופעה הנ"ל אינה תופעה חדשה, אך הצליחה להכעיס רבים בחברה הישראלית והפכה לנושא לדיון ארוך וממושך על סוגיית ההפליה בקרב מיעוטים בישראל.
לעומת זאת, ניתן לראות מקומות בהם ישראל נחשבת מתקדמת ביחסה לנשים. לדוגמה, החוק למניעת הטרדה מינית, נחשב לחוק מתקדם יחסית שנלחם בפגיעה בחירות ופרטיותה של נשים.כך גם חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה וחוק שיווי זכויות האישה. אם כי, באופן תדיר החוקים הללו אינם נאכפים.