שתיקה לנוכח הפרת זכויות:
כיום נהוג לטעון שהפרת זכויות האדם הנרחבת ביותר אשר בני אדם משתתפים בה, היא השתיקה לנוכח הידיעה או הצפייה בהפרת זכויות אדם אשר נעשית על ידי אדם אחר, לרוב על ידי המדינה בה האדם מתגורר או מדינה אחרת.
ניתן לראות פעולות של ארגונים אשר פועלים באופן גלובלי, נרחב ועקבי כפעולות היחידות אשר יכולות להשפיע ולשנות המציאות, בעיקר זו הגלובלית. עם זאת, לנוכח המציאות כיום, המעשים של כל אחד ואחת משפיעים באופן ישיר ועקיף על חיים של אחרים, ברמות שונות. המעשים שלנו יכולים להשפיע לחיוב – במניעת או בעשיית דבר חיובי אשר אנו מעוניינים בו, או באופן שלילי, ע"י פעולה שנעשה, באופן מכוון או שלא, אשר תפגע באחר.
הצורך, או הבקשה להתריע, להעלאות למודעות ולנסות לסכל הפרה של זכויות אדם ואזרח, נופלת תחת ההגדרה של אחריות אישית של כל אדם. תפיסה זו קיבלה תעודה רחבה לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, כאשר העולם ניסה להבין איך מספר גדול כל כך של אנשים שתקו כאשר צפו בהפרת זכויות שיטתית של בני אדם, שלבסוף הובילה לחיסול המוני של מיליוני בני אדם.
מנגד, בלטו קבוצות אשר סירבו לקבל את הפרת הזכויות, הן בהתחלה והן כאשר המצב החמיר – יחד עם החמרת היחס כלפי אנשים שדיברו וניסו למנוע הפרות שביצעו הנאצים.
מסקנה נוספת אשר ניתן להסיק מהשתיקה לפני מלחמת העולם השנייה והשואה היא הדרדרות המצב – נהוג לומר כי כאשר אדם או קבוצה שותקים לנוכח הפרת זכויות אדם אשר מתבצעות על ידי אחרים תוביל בסוף להחמרת המצב – בדיוק כפי שקרה בגרמניה הנאצית – ואילו פעולות כנגד ההפרה יכולות להביא לקטיעתן טרם ההחמרה.
הנושא שב למודעות לאחרונה, כאשר קבוצות במדינות ערב טענו כנגד העולם המערבי שהוא שותק ואף משתף פעולה עם מנהיגי העולם הערבי כאשר אלו מפרים באופן שיטתי את זכויות האזרחים במדינותיהם. האזרחים ביקשו שהעולם הערבי יפסיק לשתף פעולה עם המנהיגים ויעלה לסדר היום את מעשיהם, דבר אשר העולם המערבי המעיט לעשות.
ניתן לראות פעולות של ארגונים אשר פועלים באופן גלובלי, נרחב ועקבי כפעולות היחידות אשר יכולות להשפיע ולשנות המציאות, בעיקר זו הגלובלית. עם זאת, לנוכח המציאות כיום, המעשים של כל אחד ואחת משפיעים באופן ישיר ועקיף על חיים של אחרים, ברמות שונות. המעשים שלנו יכולים להשפיע לחיוב – במניעת או בעשיית דבר חיובי אשר אנו מעוניינים בו, או באופן שלילי, ע"י פעולה שנעשה, באופן מכוון או שלא, אשר תפגע באחר.
הצורך, או הבקשה להתריע, להעלאות למודעות ולנסות לסכל הפרה של זכויות אדם ואזרח, נופלת תחת ההגדרה של אחריות אישית של כל אדם. תפיסה זו קיבלה תעודה רחבה לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, כאשר העולם ניסה להבין איך מספר גדול כל כך של אנשים שתקו כאשר צפו בהפרת זכויות שיטתית של בני אדם, שלבסוף הובילה לחיסול המוני של מיליוני בני אדם.
מנגד, בלטו קבוצות אשר סירבו לקבל את הפרת הזכויות, הן בהתחלה והן כאשר המצב החמיר – יחד עם החמרת היחס כלפי אנשים שדיברו וניסו למנוע הפרות שביצעו הנאצים.
מסקנה נוספת אשר ניתן להסיק מהשתיקה לפני מלחמת העולם השנייה והשואה היא הדרדרות המצב – נהוג לומר כי כאשר אדם או קבוצה שותקים לנוכח הפרת זכויות אדם אשר מתבצעות על ידי אחרים תוביל בסוף להחמרת המצב – בדיוק כפי שקרה בגרמניה הנאצית – ואילו פעולות כנגד ההפרה יכולות להביא לקטיעתן טרם ההחמרה.
הנושא שב למודעות לאחרונה, כאשר קבוצות במדינות ערב טענו כנגד העולם המערבי שהוא שותק ואף משתף פעולה עם מנהיגי העולם הערבי כאשר אלו מפרים באופן שיטתי את זכויות האזרחים במדינותיהם. האזרחים ביקשו שהעולם הערבי יפסיק לשתף פעולה עם המנהיגים ויעלה לסדר היום את מעשיהם, דבר אשר העולם המערבי המעיט לעשות.