מאבק ציבורי, כשמו כן הוא, הינו מאבק של הציבור במציאות אותה הוא שואף לשנות. הצד הנאבק הוא קבוצת יחידים בעלת אינטרס משותף לשנות מצב אותו היא רואה כבלתי צודק. האג'נדה הזהה של כל אדם בקבוצה הנאבקת היא זו המאפשרת התאגדות כקבוצה וניהול מאבק יחד. התופעה נגדה יוצא המאבק נעה על קשת רחבה של נושאים: חברתיים, פוליטיים, כלכליים וכדומה. בדמוקרטיה תקינה ישנה חשיבות עליונה לקיום מאבקים ציבוריים, כיוון שמדובר בכלי הכרחי להטלת פיקוח וביקורת על פעולות השלטון ועל הנעשה במדינה. דיכוי מאבקים ציבוריים ללא הצדקה הוא אחד מן הסממנים הבולטים לשלטון דיקטטורי או לא דמוקרטי. בזכות המאבק הציבורי מסוגלים הפרטים החיים במדינה להביע את עמדתם ולפעול על מנת לממש אותה. כלומר, מדובר באמצעי בסיסי למימוש חופש הביטוי והזכות להתאגדות. כמובן, שהמאבק צריך להיעשות תחת מסגרת חוקית. מאבק אלים המסכן את ביטחונם וחייהם של חפים מפשע אינו מוצדק תחת שום עילה.
מאבק ציבורי בישראל
המחאה החברתית 2011
לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל ניתן למצוא דוגמאות רבות של מאבקים ציבוריים. דוגמא אקטואלית יחסית למאבק ציבורי בישראל היא המחאה הציבורית, אשר התקיימה במהלך קיץ 2011 ברחבי ישראל. מאבק זה כלל סדרה של פעולות מחאה והפגנות בתחום החברתי כלכלי. המחאה הוצתה ביולי 2011 עם פעולת המחאה של דפני ליף, לאחר שזו התקשתה לשכור דירה בתל אביב. הקו המנחה של המחאה היה התקוממות נגד יוקר המחיה ומצוקת הדיור הרווחים במדינה. במסגרת המחאה הוקמו מאות אוהלים ברחבי הארץ, בהם התגוררו המוחים. מדובר היה במחאה עממית, אשר לא כללה מנהיגים רשמיים. יחד עם זאת, היו מוחים בולטים שהנהיגו את המאבק בהם דפני ליף, סתיו שפיר ואחרים. בעקבות המחאה הודיעה ממשלת ישראל על שורה של צעדים שינקטו על מנת לפתור את מצוקת הדיור. בנוסף הוקמה ועדת טרכטנברג, שמטרתה הייתה להיענות לדרישות המוחים ולהציע פתרונות אפשריים. במהלך המחאה, התקיימו מספר הפגנות ענק, אשר כללו מאות אלפי מפגינים. היו מספר אירועים מכוננים לפרוץ המחאה. מהבולטים שבהם ראוי להזכיר את שביתת הרופאים ומאבק העובדות הסוציאליות. מאבקים אלה התחוללו מספר חודשים לפני פרוץ המחאה, ובמסגרתם נערכו פעולות מחאה של העובדים נגד השכר שהם מקבלים ונגד תנאי העבודה הירודים. מאבקים אלה הכינו את הקרקע למאבק העממי. המחאה החברתית עדיין מהדהדת בהווי הישראלי גם בימים אלה.
דוגמא נוספת למאבק ציבורי בישראל הוא אירועי ואדי סאליב. היו אלה סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. בשנים שלאחר המלחמה שכונה זו אוכלסה בעיקר בעולים יוצאי צפון אפריקה. השכונה הייתה מוזנחת, ומרבית תושביה סבלו ממצוקה כלכלית. ב-9 ביולי 1959 הגיע למקום צוות שוטרים מתוך מטרה ליישב קטטה שפרצה באחד מבתי הקפה בשכונה. במהלך עימות עם המשטרה, נורה עקיבא יעקב אלקריף, אחד מן המתפרעים בקטטה, ברגליו. באותו לילה נפוצו שמועות שקריות על מות הפצוע וכתוצאה מכך הפגינו מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. הפגנה זו הייתה יריית הפתיחה לסדרה של הפגנות ופעולות מחאה, אשר פרצו בישובי עדות המזרח ברחבי הארץ. בעקבות האירועים התכנסה הממשלה לישיבת חירום. מסקנתה המרכזית של הישיבה הייתה שעל המשטרה לא לבחול באמצעים על מנת למנוע את ההתפרעויות. כמו כן, החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בפני הועדה הופיע צעיר בשם דוד בן הרוש, יוצא מרוקו, אשר סיפר את האפליה ממנה סבל במשך שנים. דבריו עוררו תחושות הזדהות והבנה, והוא הפך לדמות הייצוגית של שכונת ואדי סאליב. ההנחה הרווחת כיום היא כי התגובות הקשות של התושבים נבעו מתוך תחושת קיפוח ואפליה. הפערים הסוציו אקונומיים הגדולים בין המזרחים לאשכנזים עוררו רגשות זעם ותסכול. ההפגנות שהתקיימו במסגרת אירועי ואדי סאליב, אפשרו להמון הזועם להביע את מחאתו על המצב הקיים.
דוגמא מובהקת למאבק ציבורי שהתרחש לא בישראל הוא מאבק האמריקאים האפריקאים לשוויון זכויות בארה"ב. עד שנות השישים של המאה ה-20 סבלו השחורים מאפליה קשה ושיטתית מצד הרוב הלבן. כבר במאה ה-17 היו השחורים קורבנות לעבדות מצד הלבנים. אף על פי שהשחורים שוחררו מעבדות בשנת 1865, רק כמאה שנה לאחר מכן הם החלו ליהנות משוויון זכויות. במהלך תקופה זו סבלו השחורים מאפליה חמורה, אשר באה לידי ביטוי באופנים רבים. בארה"ב הונהגה מדיניות הפרדה בין שחורים ללבנים אשר הוחלה על מתקנים ציבוריים, ספסלים ציבוריים ובתי ספר ציבוריים. בנוסף לזאת, אפליה במקומות עבודה הייתה נפוצה. המשטרה ובתי המשפט התעלמו באופן שיטתי ממקרי רצח והתעללות בשחורים. במהלך שנות ה-50 וה-60 התמרדה קהילת השחורים באפליה הקשה ממנה סבלה. במסגרת מאבקם של השחורים, זכור במיוחד סיפורה של רוזה פארקס, אשר סירבה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן- ובעקבות כך נעצרה. מעצר זה הוביל לחרם האוטובוסים של מונטגומרי אשר בזכותו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. המאבק שניהלו השחורים פעל במישורים רבים, כאשר המנהיג הרוחני המרכזי של מאבק זה היה מרטין לות'ר קינג. קינג תמך במחאה לא אלימה, וקרא למאבק למען שוויון זכויות מלא בין שחורים ללבנים. במהלך שנות השישים השתפר בהדרגה מעמדם של האפרו-אמריקאיים. ב-28 באוגוסט 1963 נאם קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", אשר נחקק בתודעה הציבורית כאחד הנאומים החשובים בהיסטוריה האנושית. שנה אחרי שנשא את נאום זה זכה בפרס נובל לשלום. ב-4 אפריל 1968 נרצח קינג על ידי ג'יימס ארל ריי, בשל התנגדותו החריפה של הלז למאבק שקינג עמד בראשו. מרטין לות'ר קינג זכור כאחד מלוחמי החופש הגדולים שקמו משחר ההיסטוריה.