זהו סרט מעורר מחשבה, העוקב אחר מספר משפחות אשר מבקשות לקנות בית בישובים קהילתיים שונים בגליל, ישובים אשר זכו לאישורי הרחבה, ומציעים בתים באזורים שקטים ופסטורליים ובמחירים אטרקטיביים. אך למרות ההיצע הרב מתבהר למשפחות כי הדרך אל בית חלומותיהם עוברת דרך ועדות קבלה של הישובים, וכי ההצטרפות לישוב קהילתי כרוכה בבדיקות התאמה, מבחני אישיות ומבדקים נוספים. הסרט עוקב אחר מספר משפחות בדרכם אל בחירת מקום מושבם וקניית ביתם , מרגעי ההתרגשות והבחירה דרך שלב החרדה האם יתקבלו ועד השאלות המטרידות האם יוכלו להרגיש בבית בישוב שלא מוכן לקבל את כולם. לצד המשפחות שעושת כמיטב יכולתן להוכיח כי הן ראויות להתקבל לישוב מציג הסרט את האידיאולוגיה של הישובים שמעוניינים לקבל אך ורק אנשים הדומים להם ע"פ תכונות, ערכים, מצב משפחתי, וכלכלי. כמו כן מציג הסרט משפחות נוספות שעברו את המבחנים ונמצאו לא מתאימים : גרושות, חד הוריות, זוגות בני אותו מין, משפחות לילדים עם מוגבלויות, משפחות שהתגיירו ומשפחות ממוצא ערבי. הסרט מציג את חוסר השוויון הנוגע לזכות על קרקעות מדינה שעליהן הוקמו הישובים הקהילתיים. שאלה מרכזית נוספת העולה מתוך הסרט נוגעת לבחירה בין חיים בקהילה הומוגנית אל מול חיים בקהילה הטרוגנית. מהם היתרונות של כל קהילה ועל מה מוותרים כאשר בוחרים בכל אחת מהאפשרויות ?
נקודות מרכזיות לדיון
נקודות לדיון
קהילה הומוגנית מול קהילה הטרוגנית - למרות כור ההיתוך שהוטמע כערך חשוב ביסוד המדינה, אנו עדיין חיים (ואולי יותר מתמיד) במצב של פערים ערכיים, סוציו אקונומיים, ותרבותיים. השאלה האם אנו מעדיפים סביבה בה כולם דומים לנו או סביבה שבה אנו חיים בקרב אנשים בעלי צבע שונה, רקע סוציו אקונומי שונה, תרבות שונה, עומדת בלב ליבו של הסרט. זוהי שאלה חשובה והיא רלוונטית לא רק לועדות הקבלה של הישובים השונים אלא גם לבתי ספר ולשכונות מגורים בישובים עירוניים. חיים בקהילה הטרוגנית הם אומנם מאתגרים יותר אך יחד עם כך, מלמדים אותנו סובלנות וקבלה של השונה והאחר. סוגיה חשובה זו היא לב ליבו של הסרט.
אפליה - מהי אפליה ? כיצד היא מתפתחת, והאם היא תוצאה ישירה של המציאות הישראלית העכשווית ? האם אנו מוכנים לקבל אותה ולהצדיק אותה אותה כאידיאולוגיה ? הסרט מהווה מיקרו קוסמוס ומציג אפליה בסיסית המתנגשת עם ערכי יסוד של שוויון. הוא מזמין אותנו לראות כיצד אפליה יכולה להפוך לנורמה. האם אנו יכולים להעמיד את עצמנו במקומם של המופלים ? האם נתקלנו בעצמנו באפליה שהופעלה נגדנו ? כיצד מונעים אפליה?
שיוון - הקרקע שעליה הוקמו היישובים הקהילתיים בגליל היא קרקע ציבורית - השייכת למינהל מקרקעי ישראל. המינהל העביר את הזכויות בקרקע לסוכנות היהודית, שהתקשרה עם אגודות שיתופיות ונתנה להן הרשאה להשתמש בקרקע. ומכאן יישוב המוקם על קרקעות המדינה חייב לנהוג בשוויון. לאחר מספר עתירות לבג"ץ שהגישו מועמדים שנפסלו, שונו נהלי הקבלה ליישובים הקהילתיים. נקבע כי פסילה של מועמדים ליישוב תיעשה רק על סמך חוות דעת מקצועית שלפיה הם אינם מתאימים לחיי היישוב. כמו כן הוקמה ועדת ערר – שאליה יכולים לפנות בערעור המועמדים שנפסלו. אך גם כיום נדרשים מועמדים ליישובים לעבור מבחני אישיות (שתמורתם הם נדרשים לשלם מאות שקלים), ואם הם אינם מתקבלים - לא תמיד נאמרות להם הסיבות לדחייתם.
ועדות הקבלה הן מנגנון בירוקראטי שהחל להתהוות בשנות ה-70 וה-80, בעיקר ביישובי הצפון. המטרה המוצהרת של וועדות הקבלה היא לספק כלי שיאפשר סינון נוח של משפחות ואזרחים המעוניינים להתגורר ביישובים אלה. הצורך בסינון כזה נוצר, כתוצאה מדרישותיהם של חברי היישובים לכונן ביישוב חברה בעלת צביון אחיד ושמרני, דהיינו חברה שאוכלוסייתה מורכבת מיהודים, צברים ציונים שאינם ממוצא מזרחי.עקב תנאים אלה נוצרה מחלוקת חריפה בעניין הלגיטימיות של ועדות קבלה במדינה דמוקרטית. על פי נתונים שאספו ארגוני זכויות אדם שונים, במהלך שנות ה-90 פסלו ועדות הקבלה משפחות חד הוריות, הורים לילדים עם מוגבלויות, אנשים ממוצא מזרחי ואזרחים נוספים תוך הסתמכות על קריטריונים מפוקפקים ביותר. כמו כן, מדיניות היישובים שאפה למנוע אכלוס של ערבים ביישוב. מדיניות זו נפסלה בבג"ץ קעדאן, שבו נקבע שמדובר בתנאי שאינו מתיישב עם ערכי הדמוקרטיה. לאחר מספר עתירות בג"ץ שהוגשו מצד מועמדים שנפסלו על ידי ועדות הקבלה הוחלט לשנות את התנהלות שיטת הסינון. נקבע כי פסילתם של מועמדים תיעשה רק על סמך חוות דעת מקצועית, וכן הוקמו ועדות ערר- אליהן יכול היה לפנות מועמד שנפסל ולערער על החלטת הועדה. אף על פי שינויים מהותיים אלו, שיטת הסינון של הקבלות עודנה שנויה במחלוקת, שכן המועמדים ליישובים נדרשים לבצע מבחני אישיות תמורתם הם נאלצים לשלם מאות שקלים, ואם הם אינם מתקבלים- לא תמיד ביכולתם לברר את הסיבה לכך.